סיפורו של הריון שהופסק (שם זמני)
מיכל סגל
איש יושב ומנגן בגיטרה על המרפסת בבית העץ שלו. המנגינות שלו עפות עם הרוח ובאות אלי, ההולכת בשביל העפר. הכלבה שלי איתי, מולכת ברצועה כחולה. היא לא מתענינת במנגינות, רק בריחות העולים אליה מהאדמה. היא מתענינת גם בי, ההולכת לצידה. איש יושב בגיטרה ואני לא בטוחה אם הוא רואה אותי או לא. אני בוחנת את המבנה לצידו הוא יושב, עשוי עץ, בקצה המוחלט של המושב. מכאן, רק שדות. ורחש המכוניות החולפות בכביש החוף.
איש יושב ומנגן בגיטרה שלו והמנגינות שלו באות אלי. אני רואה שהוא רואה אותי ומניד לי בראשו, אני מנופפת לו וממשיכה ללכת. המנגינה נפסקת. אני מתעייפת. עברו כבר די ימים מאז מת התינוק שהיה בקרבי אבל לא חזרתי לכוחי. הכלבה ואני שוטטנו שעה בשדות המושב ואני חייבת לשבת לנוח. העייפות מרגיזה אותי, מעצבנת. אני כל כך רגילה להיות חזקה ומסוגלת ועכשיו, אני נראית אותו הדבר, ואין לי כוח. לפני שנה וחצי בלבד טיפסתי על הר המרו שבטנזניה. ועכשיו שעת הליכה בשדה ואני צריכה לנוח.
יש אומרים שבשבוע העשירי עוד אין לדבר על תינוק, אלא על עובר. אבל רמי ואני דמיינו ילד, הוא היה כבר לחלק מהשבט הקטן שלנו, ופתאום ערב אחד דם על התחתונים ורונית אומרת שניסע מיד לחדר לידה ונסיעה עצבנית לבית החולים ורופא דתי אחד שאומר לנו שלעובר אין דופק ואחות אחת שאומרת לי שאל לי להאשים את עצמי. והבכי הנורא במכונית בדרך הביתה.
הרופא הראשון לא היה החלטי. הכל בידי שמיים, הוא אמר, אולי ההריון צעיר מכפי שאתם חושבים, אולי עדיין לא התחיל הדופק. אם ימשיך הדימום תחזרו. לחץ הדם שלי היה גבוה ובטופס השחרור הם כתבו שאני מסרבת להתאשפז. במכונית בחזרה רמי כבר אמר אז נמשיך לעשות אהבה, נכנס שוב להריון. המיילדת השניה שאיתה היינו בקשר אמרה לנו למחרת בבוקר שאין מה לחכות ושניגש מיד לתל השומר. היא ידעה כמונו שההריון היה גם היה בשבוע העשירי שלו. רופא מאד החלטי אחר אמר שזהו זה וצריך לעשות גרידה ושנתקשר ביום ראשון לקבוע תור. כאילו היה מדובר בתור למספרה. ניכור ואכזריות, זה מה שחשתי מהם. ישבנו על הספסל, רמי ואני, והחזקנו ידיים. אני כל הזמן בכיתי.
בדרך חזרה מתל השומר החלטנו לקנות לנו את הספה שחשבנו עליה זמן רב כל כך ולנסוע לאיטליה כשהכל ייגמר. תרפיה באמצעות קניות ונסיעות, צחקנו. התקשרנו לארבעת ההורים שלנו וסיפרנו להם. היינו בהלם.
קראנו לתינוק הזה פיגם, על שם הצמח בחצר איתו אנחנו מתבלים את מזוננו. קראנו לו לבוא אלינו ונכנסנו להריון ושמחנו כל כך. את בדיקת ההריון ערכנו ביחד ואחרי הסימן החיובי צחקנו חמש דקות בלי הפסקה, מתחבקים בלי סוף. קראנו לו פיגם כי צחקנו על השמות המשונים שאנשים נותנים לילדים שלהם ואמרנו גם פיגם זה שם טוב. נגד הרוחות הרעות. והוא בא אלינו. והסתבר שההריון לא מתפתח ולעובר אין דופק, שמשהו פגום בכל הענין.
כל סוף השבוע ביקשתי מגופי שישחרר את העובר ושתתרחש הפלה טבעית. גופי לא שיתף פעולה. כל פעם עוד כמה טיפות על התחתונים ותו לא. ביום ראשון התקשרתי לתל השומר ופקידה גועלית אחת אמרה לי שהתור הכי קרוב שיש לה הוא ביום חמישי. אני עוברת גהינום, אמרתי לה, אין תור מוקדם יותר? לא, היא נבחה. ברמב"ם הדבר הסתייע ונקבע תור ליום שני אחר הצהריים. אני שמשתדלת לחיות באופן טבעי כמה שאפשר, שמקפידה על תזונה, יוגה ומרחק מרופאים ובתי חולים, תוך ארבעה ימים רואה שלושה בתי חולים מבפנים ונפגשת עם חלוקים לבנים רבים כל כך, שמה שהם מעוררים בי הם פחד ובהלה משתקים. כל כך נעלבתי מהגוף שלי, מכל מהלך הדברים.
רמי ואני גרנו ביחד שלושה חדשים כשהסתבר לנו שאנחנו בהריון. ההחלטה להתחתן באה בעקבות גילוי ההריון ויום אחד אחרי הגילוי. ישבנו במסעדה והחלטנו שכך יהיה. משעברו יומיים הרגשתי שאני רוצה להתחתן איתו בשבילי, בלי קשר לתינוק. בבוקר באמבטיה אמרתי לו והוא אמר לי בחזרה. דיברנו על הצורך להודיע לעולם שאנחנו אוהבים ורוצים לחיות יחד לעולם. היינו מאושרים מאד ונרגשים.
החתונה נערכה בבית הורי ביום ששי בצהריים כמה שבועות אחר כך. היו רק אנשים אהובים מאד, חברים ובני משפחה. רמי ואני שנינו בסוף שנות השלושים שלנו. לשנינו היתה זו חתונה ראשונה. הרבה אנשים נראו כאילו הם מאפשרים לעצמם סוף סוף לנשום. כולם שמחו מאד. חברים שלנו התהלכו עם חיוכים מאוזן לאוזן כאילו הם הם הורינו. הרב היה ג'ינג'י מזוקן ונחמד. כשרמי אמר "הרי את מקודשת לי" קולו רעד מהתרגשות ואני ראיתי מבעד להינומה את הדמעות שבעיניו. ברגע שבירת הכוס זרקו עלינו אחייני פתיתי נייר צבעוניים. היה שמח כל כך.
שישה ימים אחר כך דם על התחתונים והעובר מודיע שזהו זה. היינו בבית החולים השלישי, רמב"ם, ביום שני, עשרה ימים אחרי החתונה. בלילה שלפני לא ישנתי, מתהפכת מצד לצד, לבסוף קמתי וניסיתי לצפות בטלביזיה. בבוקר המחרת לא הפסקתי להתייפח בבהלה, בפחד, בעצב נורא, באבל שלא יכולתי להבין את גודלו. רמי הקיף אותי ברכות ובחום ואמר לי שיהיה בסדר.
מבוהלת נלקחתי לבית החולים וחווית הגרידה היתה נוראה. אני שרציתי הריון טבעי ככל האפשר, שמקפידה על בריאותי, שמפחדת מרופאים ורואה בהם אנשים מכאיבים ומשפילים ולא מרפאים, אני נאלצתי לפתוח את גופי ולהניח להם להרדים אותי, לקחת ממני את הכרתי ואת מודעותי ואת אחריותי על עצמי. החדר נראה כחדר הוצאה להורג ואני שכבתי שם על מיטת ההמתה בתנוחת הצלוב על גבי. הדמעות לא הפסיקו לרדת והרופא אמר שכדאי לי להרגע כי איך שאני נרדמת כך אקום ואם אני בוכה עכשיו אבכה גם אחר כך. אלא שהסברים רציונאליים אינם במקום בהקשרים כאלה ולא היה לי מקום להגיד לו את זה. הבנתי יפה את מערך הדברים, את יחסי הכוחות, את הכלים בהם משתמשים. לא הבנתי איך זה שאני התגלגלתי לתוך כל זה.
את רמי שהקיף אותי כל הזמן והחזיק אותי שלא אפול השאירו בחוץ וביקשתי מהאחות שתאחז בידי. היא סיפרה לי אחר כך שכשהייתי רדומה היא אכן החזיקה בידי אבל ברגעים בהם הרגשתי בדידות נוראה ביותר ובהלה גדולה ביותר לא היה אף אחד לידי, רק מכונות מאיימות וצלילים מפחידים וריחות של מוות ואחרי מוות.
התעוררתי מודעת לדיבורי הרופאים. הם ביקשו ממני שאעבור למיטה והובילו אותי לחדר ההתאוששות הגדול. איפה רמי איפה רמי שאלתי והוא היה לידי וקיבל אותי לזרועותיו ושוב הבכי והדמעות ולכי עכשיו לשרותים ואת צריכה לחכות פה עוד כמה שעות ובסוף איפשרו לנו ללכת הביתה.
בבית החולים נתנו לנו דף בו סופר שאין להשתמש בטמפונים ושאסור לקיים יחסי מין, ככה זה בשפתם הנקיה, זמן מה. אף אחד לא אמר מילה על הדיכאון, מצבי הרוח, התרוקנות הגוף ותחושת החולשה האיומה. שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. כשסיפרתי לרופא אחד מבין מכרי הורי על מה שקרה והתחלתי לבכות הוא לא הבין למה אני בוכה. יהיו לך ילדים אחרים, הוא אמר. אנחנו יודעים, חשבתי בלבי, אבל הידיעה אינה עוזרת לצער הגדול שאנחנו חשים עכשיו.
סיפרנו לאנשים. שמענו סיפורים. כולם אמרו לנו שזה קורה הרבה ומיהרו לספר לנו את הסיפורים שלהם. רב היה לי. התחלתי להגיד לאנשים שאני פשוט לא רוצה לשמוע. נמאס לי מהפרצופים העצובים הארוכים. מצד שני הרגשנו כאילו איפשרנו לנשים רבות לשחרר סיפורים שמעולם לא סיפרו. נדהמנו לשמוע שחברים קרובים שלנו עברו חוויות דומות ולא ידענו על כך. יש טאבו עוצמתי כל כך על דבר נורא שקורה כל כך הרבה.
כמה ימים אחרי הגרידה הלכתי להומאופטית שסייעה לי מאד. חילקתי איתה את תחושות ההשפלה, החדירה לצנעתי, ההתפזרות, החולשה, הקושי לעכל את כל זה, העצב הגדול, האבל, הרגשת חוסר השלמות, כאילו חלק ממני נשאר שם בבית החולים המלוכלך. היא מצאה לי את התרופה שלי. יצאתי ממנה כבר מרגישה יותר טוב, תחושה שהלכה והתעצמה.
ימים אחדים אחר כך נפגשתי עם מרפא מומחה לצמחים. הוא סייע לי רבות בכך שהסביר לי מה קרה. את עשית הסכם עם הנשמה הזאת, הוא אמר לי. זאת היתה נשמה פגועה מאד ואת נתת לה מקום, את אפשרת לה לבוא לעולם הזה לכמה השבועות הללו. אבל זה לא הצליח. זו הסיבה שלא היתה לך הפלה טבעית, כי את רצית את הנשמה הזאת ובאמת נתת לה מקום. את אומנם סובלת מאד עכשיו אבל את לא נפגעת. בעוד כמה שבועות תרגישי יותר טוב ותמשיכי הלאה. אבל הנשמה הזאת הוטב לה בכך שהיא התארחה אצלך. דמעות עלו בי יחד עם חיוך.
באותו הלילה חלמתי חלום ובו הנשמה בדמות ילד בתחילת גיל ההתבגרות שלו באה אלי. הילד הזה נראה כמוני וכמו רמי – הוא היה גבוה כמו רמי, עם איברים ארוכים ואלגנטיים. היה לו השיער שלי והחיוך שלי. הוא נראה פגוע, אולי מפגר, אולי אוטיסט, והוא ישב מסוגר עם מבט מזוגג, מחבק את עצמו, ראשו שמוט, כובע בייסבול על ראשו. הוא הרים את ראשו, עיניו היו קרובות זו לזו, והוא הישיר אלי מבט. תודה, הוא אמר לי, תודה, אני מרגיש עכשיו יותר טוב. תודה לך ולרמי, יותר טוב לי עכשיו. תודה לכם ושלום, והוא נופף לי בידו.
התעוררתי בבוקר והרגשתי יותר טוב. סיפרתי לרמי את החלום בזמן שהוא צחצח שניים. הוא לא אמר דבר אבל הרגשתי שהדברים נרשמים אצלו. הרגשתי שמתאפשר לי להביא סיום להריון הזה. שלושה שבועות אחר כך אני עדיין נכנסת למצבי רוח רעים אבל אני יודעת שיהיה בסדר. צריך לתת זמן גם לתחושות הרעות. צריך לתת להם מקום וכבוד כדי שיוכלו להשתחרר וכדי שנוכל להמשיך בחיינו. רמי ואני נרפאים, אנחנו כל הזמן נרפאים, נעזרים זה בזה, תומכים זה בזה, צומחים זה לצד זה ביחד בדרך. תמיד תמיד ידעתי שבשביל שאני אוכל להביא ילד לעולם אני רוצה וצריכה להיות בזוג. לא ידעתי כמה נכונה היתה הרגשתי. הקירבה כל הזמן מתעצמת. המנגינה של הילד הזה היתה קצרה כל כך. הוא מופיע לפני לפעמים, מרחף בעיני רוחי, מנופף לי לשלום, מודה לנו ומבטיח שהוטב לו. מנגינות אחרות ימשיכו. אנחנו מצפים להן.
