מעידה
מאת נטלי בראון

התפרסם במגזין ֻֻ*1280ֻ

טל גלבוע ומנל מורכוס יוצרות כלי סעודה שאינם יכולים להכיל

women performance party מעידה הוצגה לראשונה במסיבה שנערכה במסגרת סדרת מסיבות אמנות לנשים שמשלבת בין יצירה בין תחומית מיצגים וידאו ומיצבים, ובין מסיבה. מטרת הפרויקט היא לחרוג מחללים מוזאליים ולהציע אמנות באופן נגיש וחם, וכן לקדם אמנות של נשים מהפריפריה ומהמרכז. הפרויקט מתמקד בתכנים פולטיים, שבאים לידי ביטוי בעבודות המוצגות ובקהל המוזמן להביע בגופו שלו מחאה וביקורת, שעד כה נעו בין התפשטות להתחפשות דראגיסטית. שם המיצג- מאעידה, הוא הכלאה בין המילה בערבית " מאאידה" שפירושה שולחן ערוך, לבין המילה העברית " מעידה". על במה גבוהה שגבלה ברחבת הריקודים הוצב שולחן ארוך, ובשני קצותיו ישבו האמניות, זו מול זו, לבושות שמלות זהות התפורות למפה שמכסה את השולחן ומחברת ביניהן. בין ירכיהן מונחות אבניים שעליהם יוצרות שתי הקדריות כלים לסעודה ואותם הן עורכות על השולחן. הן מכינות שלוש צלחות (כנגד שלוש מנות), גביע יין, בקבוק ליין ולמים, כוס למים, צלחת ללחם וסלט, ספל, תחתית וקומקום. מבין ירכיהן הן מוציאות כלים רטובים ורכים שאינם יכולים להכיל דבר ואיש אינו מסוגל לאכול מהם

כל אמנית כבולה לשמלתה- המפה הופכת משני צדי השולחן לחצאיות שאינן מאפשרות להן לקום, לעבור אל צדו האחר של השולחן או להתערב בעבודתה של האמנית השניה. הכלים מונחים על השולחן בשטח המוגבל שאליו מסוגלת האמנית להגיע. הקשר בניהן נוצר על ידי סימנים באמצעות מבט ומסירה של כלים זו אל זו ממרחק. הכלים שנמסרו מונחים על השולחן כפי שהם- מעוותים ומעוכים. את המים לעבודה החליפו מנאל וטל ביין, ואת כלי הכיור בכלים סניטריים. לאחר שסיימו להכין את הכלים לסעודה, האמניות מנקות את מקומן, משתחררות מהחצאיות ויורדות מן הבמה. השולחן ועליו הכלים נשאר ערוך במשך כל המסיבה

המיצג מתייחס באופן ישיר ומודע לדו- קיום הפיקטיבי בין יהודים לערבים. אמנם זו עבודה משותפת, אך יש בה התבוננות כנה וקשה, שאינה מטייחת לרגע. השיתוף מובנה ככפוי באמצעות השמלות הכבולות למפה, והייאוש, שהוא נקודת המוצא של המיצג, מובנה ככרוניקה ידועה מראש של כלים שבורים. עם זאת, יש במיצג אפשרות סמויה לקשר אלטרנטיבי. האמניות הסיזיפיות עובדות קשה ללא הפסקה במשך שעות: הן אינן יושבות בחיבוק ידיים, אלא ממשיכות לנסות בעקשנות. אל הכלים הסניטריים שבידיהן אפשר להתייחס גם כאל כלי ריפוי. הקשר האלמנטרי שנוצר בניהן הוא הכרחי, לא אידיאלי ולא רומנטי, אבל קיים. טל ומנאל בחרו באטריביוטים מגדריים מובהקים: הן נשים שמכינות סעודה, מיקום האבניים בין ירכיהן מקביל את יצירת הכלים להולדה, והיין מתפקד לא רק כדם שנשפך בלי סוף, אלא גם כדם שמחדש, שמבשר, כדם המחזור והלידה. האמניות לבושות לבן נעות ברצף שאותו התחילה תנועת "נשים בשחור" כארבע שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה

בעבודתן, כמו בתנועה עצמה, יש קריאה להסב את המבט אל השוליים המציעים אלטרנטיבה לקיים. עמדת המוצא היא המכנה משותף של דיכוי בין קבוצות שוליים שונות שמבינות זו את זו ומוכנות להירתם יחד למאבק לשחרור. לא במקרה הוצגה " מאעידה" במסיבת נשים. המסיבה תפקדה בשני מישורים- הראשון הוא קהל פמיניסטי אוהד ומפרגן, השני הוא הדגשת הדקדנטיות של המיצג, שעוסק בהתפוררות סימבולית של החומר ומתרחש במקביל לסביבה פורעת סדרים, שכביכול אדישה לו

בסופו של דבר אפשר לתפוס את המיצג כעדות. האמניות עייפות. הן עמלו במשך שעות על הסעודה האחרונה, אך כל מה שביכולתן לייצר הוע כלים שבורים, שמהם באופן בלתי נמנע נובע רעב


נטעלי היא קולנועית ,יוצרת ואוצרת
אמניות: מנל מורכוס- כפר יאסיף, טל גלבוע- תל אביב
עיצוב תלבושות- שושי צ'חנובסקי
אוצרת- נטעלי בראון
צילום- דודי ארדון
משך העבודה - 90 דקות
בתמיכת מת"ן- המרכז לתאטרון ניסויי, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות- ת"א
 


טל גלבוע
אמנית
פיסול, קדרות, מיצבים ומיצגים
אבולעפיה 5
ת"א 66070
054-254329
03-6819676
03-6819832 פקס
talgilbo@zahav.net.il