יקירתי אני כותבת לך
מתוך אמפטיה רבה. אני כותבת לך, מפני, שגם בתוכי קיימים סימפטומים
דומים, ולא רק בי, אני משערת שבכולנו הנשים יש מעט מכל אלו.
אני רואה אותך אשה יפה,
סוערת, מלאה ושמחה ובתוכך גרעין של קטנות וחוסר בטחון נורא. אני רואה
אותך מה קורה לך ליד גבר מאותם אלו שסיווגת אותם בתוכך כבן אצולה. כזה
שנחשב בעינייך: "שווה" - עשיר אולי, חשוב אולי, משכיל אולי יותר ממך,
כזה שגדל בבית שעל פי סיווגך נחשב כבית ממעמד הרבה יותר גבוה משלך, או
חם ומקבל משלך. אני רואה אותך פתאום אחרת - מגמגמת, מבולבלת, חסרת
קואורדינציה. מתחילה לפרפר כמו מי שעומד לטבוע. נלחמת על חייך.
שתינו יודעות שאין לך
סיכויים במשחק הזה. ביכולתו לסובב אותך בזרת ידו, ולראותך נשאבת אל
תחתית המערבולת ללא שליטה.
בנוכחותו אין לך רגליים. את מרחפת מעל האדמה בחוסר בטחון משווע, וכל
משב רוח קל הופך עבורך לטייפון.
איני מדברת דווקא על גבר שפגשת בתחום הרומנטי של חייך. הוא יכול להיות
פקיד במשרד שנכנסת אליו במקרה לסדר משהו והוא יכול להיות מי שנכנס אל
משרדך שלך, וביקש את שרותיך. הרקע למפגש אינו רלוונטי, כי הסיפור
הפנימי שבתוכך הוא שמהווה את התסריט של האירוע.
כפי שכבר אמרתי, המשחק
ביניכם מכור מראש - את הופכת להיות ילדה מטומטמת חסרת בית והוא הופך
להיות זה שיש לו הכל - שכל, ידע, השכלה, תעודות, משרה בכירה, משכורת
עתק, אשה עם קשרים בחברה הגבוהה, ילדים מצליחנים, וילה במקום הנכון
ואושר.
אצלו הכל בסדר. הוא מיסטר פרפקט. אין בו סדק אחד, רבב זעיר, פינה אחת
לא משוייפת. את מחפשת את אלו. מנסה למצוא איפה נקודת החולשה. אולי אחד
הילדים שלו מסתובב בחברה מפוקפקת, לוקח סמים, נכשל באחת הבגרויות - אבל
לא, הכל שם מושלם. אולי אשתו שמנה, רשעית, יש לה מבטא כבד, אבל לא היא
מושלמת. אולי הוא קמצן, גזען, מתעלל בחלשים - אבל לא, הוא נותן טיפ עם
כל הלב, מדבר בגובה העיניים עם המנקה, אפילו אם היא פיליפינית.
את אבודה ליד העובדות הללו. הן הולכות ומחזקות בך את הידיעה שאכן יש
כאלובני אדם מושלמים בעולם. כאלו שלהם מגיע הכל. שהם מקבלים הכל ובקלות
ישירות מאלוהים, שאליהם הוא רחב לב, כי מראש הוא עשה אותם נעלים ובחר
בם.
את הולכת ומתכווצת לידו
כי בנוכחותו את הופכת להיות עוד ועוד ברורה לעצמך בקשר לאפסיותך. ששפתך
דלה, שתנועותיך חסרות חן, שלשונך חסרת תחכום שאין לך את כל הטריקים
הקטנים שיש לאנשי החברה. את בטוחה שכולם רואים את צלליות בני משפחתך
מלוות אותך משני צדייך. את אביך ואמך הרשעים הנחותים, שאף פעם לא הבינו
אותך. אותם שמעולם לא הערכת. ובכל זאת הם אתך בכל רגע ורגע מחייך. לא
מרפים. הפכו להיות חלק מגופך, מהבעות פנייך.
את מרגישה לידו כמו צב.
כזו שהולכת עם ביתה הכבד והנוקשה על גבה. את לא מצליחה להיות לרגע אחד
את עצמך. את כבדה, והדמעות כל הזמן מכווצות אתגרונך, מגיחות אל זוויות
העיניים ושוב יורדות אל הגרון. מפנה את ראשך הצידה. אין לך מה לומר. את
לא יכולה לבלוע כלום. מאבדת את התיאבון לידו ויודעת שאחר כך בבית תאכלי
את כל המקרר.
לו יכולת, היית רוצחת
אותו. אותו ואת כל הדומים לו. היית משאירה בעולם רק
גברים-ילדים, כאלו שאת יכולה להיות על ידם משהי עם כוח. את כועסת עליו
כל כך, ושונאת אותו. את מרגישה שהוא נוצר בעולם רק כדי להפוך אותך ללא
כלום.
הוא קיים כדי שאת תדעי באמת מי את.
הוא הסיוט שלך. הוא מושא קנאתך. את רוצה להיות הוא. הוא ורק הוא. הוא
מיסטר פרפקט. הוא את עצמך שבדמיונך. את מקנאה בו כי הוא הצליח להיות מי
שאת חולמת להיות. את שונאת אותו כי את יודעת שלעולם לא תגיעי לאן שהוא
הגיע.
הוא מייצג בתוכך שאת
אלו הנעלים ששונאים אותך העלובה. המושלמים שכבר
מזמן החליטו
שלקיומך אין כל ערך ושיש להשמידך בתרסיס ג`וקים. לא פלא שאת מפרפרת
לידו. שוכבת על גבך ומנפנפת באינספור רגלייך כאילו כבר רוססת.ליד הגבר
הזה את חווה את כל השנאה הנוראה שקיימת בך. לידו את נושמת שוב את הרעל
שחונק אותך מבפנים בכל בוקר כשאת רוצה לקום מהמטה ולא יכולה. הוא מזכיר
לך שאת רוצה למות כל לילה. מתפללת שלא תתעוררי בבוקר.
הוא מזכיר לך שאת
"יתומה" "מאומצת" שגדלה בביתה של אמא "חורגת" רעה. הוא מזכיר לך שאין
לך את הבגדים הנכונים, ושאין סיכויים שתוזמני לנשף אי פעם.
