האשה האדמתית,
החייתית, אשת המערות, מבינה את החיים בדרך הפשוטה ביותר.
היא ממונה על ההישרדות. היא ממונה על המשכת החיים. היא אחראית
לדאוג לכך
שכל איום על המשכת החיים יסולק מן השטח. היא לוחמת בשם שמירת
החיים. היא
מתוכנתת, ללא שליטה, על כך שהחיים במובן הפשוט ביותר של המילה
ימשכו -
שהמשכיות הגזע האנושי לא תפגע. שהגזע האנושי ישמר מכל משמר מן
המוות,
מצמצום כמותי או מהיכחדות טוטאלית.
אשת המערות מחויבת
למשימתה ללא כל מודעות עצמית. היא מתוכנתת בעיוורון
גמור. היא פועלת כאדם שאין לו רצון משל עצמו, אלא שנשתלה בו תוכנת
פעולה
השולטת בו ומכתיבה לו.
תוכנת פעולה זו,
שולטת באשה החל מן הווסת הראשונה, עד הפסקת הווסת,
בממוצע מדובר על כ- 40 שנים של עבדות טוטאלית, ללא בחירה כלל,
עבדות לתוכנת ההישרדות השתולה במוח. תוכנה זו עוצמתית ביותר ואין
אדם יכול להתגבר
עליה ולהפסיקה. הוראת תוכנה זו אומרת כך -
א. אני שולטת באדם,
מפעילה אותו ומכריחה אותו לקיים אותי, במידה ולא
יקיים אותי - הוא יסבול קשות רגשית וגופנית.
ב. אני מתחילה לפעול מעצמי, בגיל התחלת הפריון, ומסיימת את תפקידי
בגיל
הפסקת הפריון. במידה ולא מסלקים אותי מן הגוף אני ממשיכה לפעול
ולשעבד
את האדם, עד יום מותו של האדם המכיל אותי.
ג. הוראותי הן: חובת-על להגן על החיים האנושיים בכל מחיר ולדאוג
להתרבות בריאה של הגזע האנושי.
ד. אסור לי באיסור חמור להזדווג עם קרוב דם. אסור לי באיסור חמור
להרוג אדם.
אשת המערות, אם כן,
היא האשה החיה בתוך גופנו, ופועלת בהזדהות מלאה עם
התוכנה ההישרדותית.
היא דורשת מבן זוגה להיות הצייד הצמוד אליה, הדואג לה ולילדיה
כשהיא הרה
אותם ומגדלת אותם. היא לוחמת בכל שמץ של אפשרות שהצייד שלה יפרנס
מישהו
או משהו נוסף חוץ מאשר אותה או את ילדיה. היא לוחמת בכל פזילה שלו
לעבר
אשה אחרת שתגנוב ממנו את זרעיו. היא דורשת ממנו להיות מגן חזק
ויציב
שתוכל להישען עליו ללא היסוס כל עוד היא עסוקה בהכנת ילדיה
להצטרפות
לחברה, למטרת התרבות והמשכת הגזע.
אשת המערות מתוכננת
להאמין שאין לה מקום בחברה אלא אם כן יש לצידה גבר,
שמעצם נוכחותו לידה מעיד על כך שהיא גורם תורם ויעיל הפועל
באקטיביות
במסגרת משימת התרבות הגזע. היא אינה מרגישה בטוחה אלא אם כן היא
מסוגלת
להרות, ויש לה הוכחות מספקות לכך. כלומר, אם לא ילדה היא מרגישה
בסיכון
גבוה, כיוון שעל פי הבנתה החד משמעית, אם אינה מקיימת את חוקי
התפעול
הבסיסיים שלה, לחברה יש זכות מלאה להקיא אותה משורותיה, והיא תמות
בבדידות או ברעב. היא רואה בכל הנשים שסביבה איום, תחרות,
ופוטנציאל
למלחמה על מקום בטוח בחברה. הן מסכנות אותה אם הן בריאות יותר,
חזקות
יותר, יפות יותר, צעירות יותר, פוריות יותר. היא אויבת שלהן והן
שלה.
מתוך כל האמור לעיל
יש כמה איסורים שמפעילים אותה -
א. אסור לה לא להתחתן
ב. אסור לה לא ללדת
ג. אסור לה להתגרש
ד. אסור לה להזקין
ה. אסור לה להראות חלשה, חולה, פגומה, נכה, נחותה, מרקע נמוך, חסרת
ידע, חסרת מיומנות, חסרת השכלה
ו. אסור לה להיות לא יפה
ז. אסור לה שתהיה חסרת ממון
ח. אסור לה לצום
ט. אסור לה להימנע מיחסי מין
י. אסור לה לחיות בבדידות
איסורים אלו, והיה
אם עברה עליהם, היא מוצפת בפחדים חסרי שליטה לחלוטין
שהופכים לכעסים אדירים, אשר מפנים עצמם לכל מני צורות ביטוי
ופעולות של
הרס והענשה עצמיים, כמו מחלות, מריבות קשות עם הסביבה, הרס של
דברים
טובים שיש לה ועוד.
אשת המערות היא דמות בסיסית ביותר. היא אוסף של דחפים חסרי תחכום,
אין
בם נגיעה של חינוך או תירבות, הם חייתיים טהורים. מעצם היותנו חיים
בחברה, דחפים אלו מעלים את עצמם בדרגה והופכים ליותר מתוחכמים. כך
שמאשת
המערות, שהיא הגזע, צומחים שני ענפים, הסבוכים זה בזה, מפריעים זה
לזה
להתפתח, ונאבקים
תדירות זה בזה. ענפים אלו מוגדרים על ידי החברה באופן
ברור וחד משמעי -
הענף הטוב והענף הרע. הענף הטוב, הוא האשה ה"הגונה"
המכונה בשפת המקורות היהודיים - "אשת חיל". הענף הרע הוא האשה
ה"מופקרת"
המכונה במקורות היהודיים - "אשת זנונים".
אשת המערות, אם כן,
כשהיא באה במגע עם החברה מולידה מתוכה שתי דמויות,
שאחת מהן נחשבת על ידי החברה כדמות טובה, חיובית, מקובלת, רצויה,
אהודה,
מוערכת. ודמות שניה הנחשבת על ידי החברה כדמות שנואה, מסוכנת, חסרת
מעצורים, מלוכלכת הראויה לנידוי והרחקה מן החברה. בחברות מסוימות
היא
ראויה למיתה, ואכן משפחות "טובות" של חברות שיבטיות הורגות אותה
בפועל.
אשת החיל היהודיה,
לא רק שהופכת את ביתה למקום מקודש בו היא מוסרת את
עצמה לילדיה, לחינוכם, לניקיונם, ולהקניית ערכי אהבת אלוה, היא גם
מורידה מעל בעלה את חובתו לה כ"צייד" וכמפרנס, ושולחת אותו "לצוד
תורה"
היא עצמה הופכת להיות המפרנסת, ובכך היא שוברת את היותה אשה חייתית
בסיסית, והופכת להיות אשה ממדרגה גבוהה יותר - אשת חיל. אדם שאינו
נשלט
על ידי דחפיו הבסיסיים. היא דואגת לא לטמא את בעלה בדם נידתה
והופכת את
מערכת יחסיהם המיניים למערכת מקודשת, ובכך היא מעלה את דרגתו
הרוחנית של
בעלה. היא הודפת בכוח ותולשת מתוך עצמה את אשת הזנונים, זו המדיחה
גברים
מדרך התורה. אשת החיל היא אשה שכולה יצר הטוב. היא ניצחון הטוב על
הרע.
היא "עטרת בעלה". כאשר היא מקדשת עצמה לקראת זיווג, מטרתה היא
להביא עוד
נשמות לעולם, נשמות שיעברו תיקון. היא מקדמת בכך את תהליך הבריאה
ותיקון
הנשמות שנפגמו. היא אינה יולדת כדי להרבות את מספר האנשים החיים
עלי
אדמות כדי להחזיק את הגזע שימשיך לפרוץ ולרבות, אלא כדי לעזור
לנשמות
להיגאל. בכך היא מעלה עצמה מדרגת חיה נחותה לדרגת אדם מודע וחופשי,
ואימהותה הופכת להיות בעלת ערכים רוחניים גבוהים.
לעומת אשת החיל, אשת הזנונים היא אשה שנחשבת כמסכנת הן את התפתחות
הגזע
והן את התפתחות התודעה הרוחנית. לכן היא זוכה לבוז מצד כל.
רצונה של אשת הזנונים הוא "לגנוב" זרע מגברים, ו"לשחתו". אין לה כל
עניין לא בהולדה לשם ריבוי ושמירת הגזע ולא בהבאת נשמות לגאולה.
אין לה הבחנה מי הוא הגבר שהיא רוצה. כולם טובים. כולל אביה, אחיה,
בניה, דודיה, בני דודיה ועוד.
היא מזדווגת עם הגברים רק כדי להרוויח משהו לעצמה. כסף, מעמד, או
תחושת ערך עצמי, של אני רצויה... הרגשתה הטובה הולכת וגדלה ככל
שיותר גברים נמשכים אליה. גם אם אותם גברים מתייחסים אליה כאל
"כלום", "בור אשפה", מי שראויה רק להשפלה, היא מתייחסת אליהם
כמאהבים, כמרגיעים, כחמים, כבוחרים בה. מספרם חשוב לה. העובדה שהם
שייכים למערכות יחסים אחרות אינה חשובה לה כלל. גם אם רק חושקים בה
ברחוב, בלי לממש את ההזדווגות, היא מרגישה טוב. היא אוספת לעצמה
מבטים, התרגשויות, מילות חנופה ריקות, הכל מהווה עבורה מזון.
אומללותה - הוא אושרה...
כיצד נוצרו אשת
החיל ואשת הזנונים?
אשת המערות, האשה
החייתית, שורשיה בלידה. היא הציווי הגופני הראשון -
פרו ורבו. היא קיימת באשה מאז עוברותה, יחד עם הביציות וההורמונים
הרדומים שבגופה. בגיל 3 לערך, הילדה מוצפת ברגשות אדיפאליים בלתי
נשלטים. היא חושקת באביה ורוצה להרוג את אמה, אז היא בוגדת באשה
החייתית שבתוכה. היא עוברת על שני חוקי-על בסיסיים של אשת המערות -
האיסור לגילוי עריות, והאיסור להרג אדם, שהינם מאיסורי העל של חוקי
ריבוי ושמירת הגזע.
כאשר יוצאת אשת
המערות לעולם, בגיל התחלת הפוריות, 12 לערך, היא זוכרת
בתוכה את הילדה האדיפאלית המסוכנת, היא נאלצת להילחם בה. האשה
"ההגונה",
אשת החייל, היא ניצחון החברה באמצעות אשת המערה החייתית, על הילדה
האדיפאלית. האשה "המופקרת", אשת הזנונים הוא כישלון האשה החייתית,
המייצגת את כוח החיים של החברה האנושית, בפני הילדה האדיפאלית.
הילדה האדיפאלית מנצחת את האשה החייתית, את חווה, על ידי שהיא
משתלטת
עליה ויוצרת שילוב של שתיהן - אשת הזנונים - זוהי חווה המזוהמת על
ידי
הנחש - לילית. התגלמות יצר הרע הנשי.
ככל שחייה של הילדה היו חשופים יותר לבעיות רגשיות ומיניות תגבר בה
אשת
הזנונים ותהפוך
לחלק יותר מסיבי מחייה. ככל שהילדה זכתה לפחות אהבה,
לפחות הכרה, לפחות תמיכה, לפחות איזון, חום, קבלה, יציבות, כבוד
למיניותה, לכישוריה, לאמת שלה, כך אשת הזנונים שבה תהיה יותר רעבה
יותר שתלטנית יותר בלתי נשלטת. כך האשה תהפוך להיות קורבן יותר כבד
של מיניותה. קורבן של יצר המין שלה המפעיל את הגברים לפגוע בה.כדי
שאשת המערה, תפעל מתוכנו בשלווה ותאפשר לאשה לחיות באיזון, לקיים
משפחה, ולעבור את גיל הפריון בשלום, חייב להיות איזון עדין בין
האשה ההגונה לאשה המופקרת שבתוכה. על האיזון העדין בין אשת החיל
לאשת הזנונים, אחראי אבי הילדה. ככל שהיה פחות מאוזן כך פגע יותר
באשת המערה החייתית, והקטין את יכולתה של בתו להיות אם בריאה
לילדיה, ואשה בריאה לבעלה. חוסר איזונו של האב בתחום המיני יכול
לגרום לכך שבתו תאבד
לחלוטין את כושרה ללדת, או שתהא שונאת גברים מושבעת - עד כדי אובדן
היכולת להימצא בחברתם או להזדווג עימם. או שתהפוך להיות מנוטרלת
ממיניותה ומחיותה, ותהפוך להיות אשת איש כנועה שחייה יהיו
חיי-מוות. או
שתעבור מגבר לגבר, תושפל, תעונה, ותמשיך ללקק את פצעי קורבנותה,
כשהיא
נותרת בודדה לעד.
אשת המערה, אשת
הזנונים ואשת החיל, קיימות בד בבד בכל אשה. הן מתעבות זו
את זו ורוצות להרוג זו את זו. הן מפילות אחת את השניה ומחבלות זו
בחייה
של זו, ואין שלום. מאבק שגוזל המון אנרגיה. מאבק שמשתק מתפקוד
פשוט,
מיצירה, מביטוי ייחודי ועוד.
אשה רביעית נוצרת
בגיל הפסקת הפריון. אשה זו יש בכוחה להכחיד את שלוש
הנשים האחרות ולהביא שלום ושקט נפשי. אשה זו, כל מהותה רוחנית. אף
כי
אין בכוחה יותר ללדת, אין היא רואה עצמה מיותרת לחברה אלא דווקא
תורמת
מכוחותיה החדשים. מראיה, גילה, מחלותיה וכדומה אינם מהווים עניין
לעסוק
בו. היא רואה עצמה כנשמה, וגופה הינו רק בית לנשמתה, לכן אינו חשוב
כשלעצמו. עליו להיות נקי ממלחמות. לכן האשה הרוחנית, דואגת להפוך
את
גופה למקדש על ידי שהיא מפסיקה בו את המלחמות בין שלוש הנשים
הקודמות
לה. היא לוקחת ומשמשת ביעילות את כל האנרגיה שהיתה שם קודם
מבוזבזת -
אנרגית המלחמה, אנרגית "מציאת החן", אנרגית גידול הילדים, והאנרגיה
המינית בכלל, לכיוון של חיבור עם אלוהים, יצירה, ריפוי ועוד.
אם לא נעשית ההתפתחות, והאשה הרוחנית אינה לוקחת פיקוד על הנשים
האחרות,
הן תמשכנה לשלוט באשה ולענות אותה, עד יום מותה. היא תרגיש
מבוזבזת, לא
חיונית, היא תתלה בילדיה ובאיש שלה כעוגן הצלה. היא תתגעגע לאהבה,
לפריצת גבולות, אך תמות שבורה בתוך המסגרת הכבדה שכפתה על עצמה
בחייה,
מסגרת ששמרה עליה מפני אשת הזנונים האורבת לה מבפנים, ותוך שהיא
שמרה
עליה היא הרגה בה כל שמץ של חיוניות ועוצמת יצירה.
רק הכרות עמוקה עם המורכבות הגדולה של הכוחות הנשיים הזורמים
בתוכנו,
מאפשרת השקטת המלחמה. רק הפרדות פנימיות, תוך התבוננות מעמיקה בכל
אחת
ואחת מן הנשים שבתוכנו, מאפשרת לגלות את סודותיהן, מצוקותיהן,
רצונותיהן, תחבולותיהן, ואז לעשות ביניהן שלום, שקט, ושימוש יעיל
בכוחות היצירה שבכל אחת ואחת מהן. לאשה הרוחנית יכולת זו. היא
לוקחת את אנרגית חווה שבתוכה, אנרגית הפרו ורבו, והופכת אותה קרקע
ליצירתיות גבוהה. היא מתחברת לאנרגית הגבריות האלוהית, המצויה
בשמיים, חופשית מעל ראשה, אנרגית הבריאה הזכרית, אנרגיה שחיפשה עד
כה אצל הגברים כדי להפרותה ולהפכה לוולדנית, ומחברת אותה אל אנרגית
האדמה שבתוכה, ומעצם איחודם היא הופכת לחלק מן הבריאה הרוחנית של
היקום.
